Chasidut על שמואל ב 7:27

ונקדים עוד דהנה אמרו רז"ל בברכות (דף י"ג ע"א) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב, ומשני שאני התם דהדר אהדריה קרא. והנה באמת יש להבין הטעם מה שנא. אך הנראה כי אברם אשר קראו אביו ואמו, יכול להבטל וגם כן נכלל באברהם. אבל יעקב שהקב"ה קראו כן, כמו שפירש רש"י על ויקרא שמו יעקב (בראשית כה כו, ד"ה ויקרא), מעשה ידי יוצר לא יבטל וגם כי יהיה נבטל לגמרי. ודיוק הכתובים מורים על זה, כי שם נאמר (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, וכאן לא נאמר רק כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה י), והיינו בלשון תנאי שלא יקרא יעקב כי אם ישראל יהיה שמו, והבן. וגם פירושו שלא יקרא יעקב ר"ל רק בבחינה זאת, כי אם ישראל גם כן יהיה שמו, כי הוא ב' בחינות וישארו לנצח נצחים. והענין שידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות דף ז' ע"ב) על אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), ומבואר בספרים כי השם לפי הנשמה ומקורה, ועל פי זה נ"ל טוב שם משמן טוב, על פי ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח), שהיא הנשמה, והגוף כפתילה, והשפעה הוא השלהבת. ועל פי זה מבואר יותר ויום המות מיום הולדו, על דרך שפירשנו למעלה כי אז הוא כך, והנה מאז היתה נשמתו בדרגא דיעקב, ואחר כך העלה את הגוף במדריגה זו שהיתה הנשמה בה מאז, ונעשה הגוף כלו נשמה ולא נשאר בו גוף, והנשמה העלה למדריגת ישראל ולא נשאר בו גוף, רק נשמה ונשמה לנשמה. והיינו דמבואר בזוהר (ח"א כ"א ע"ב) יעקב ומשה כחדא אזלנין, ועל פי זה נשאר ב' השמות, יעקב להגוף דהוא נשמה תתאה, וישראל לנשמה עילאה, לכך לא נעקר שם יעקב, והבן. והיינו דקאמר יעקב אבינו לא מת, כי הוא חי בחיים האמיתים וכמ"ש, אבל על שם ישראל לא יתכן לומר לא מת, כי היא הנשמה ומאי רבותא דידיה. ונקדים עוד כי מאחר שביארנו אין על שום צדיק שם מיתה עליו ממש, רק על הימים או העוברין או העתידין, רק זה בצד השלמות אבל לא בצד החסרון, כי בצד החסרון יוצדק עליו שם מיתה. והיינו אין צדיק וגו' ולא יחטא (קהלת ז' כ'), שפירושו מלשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז). וידוע מה שפירשו אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ו ע"ב), והנה יעקב זה שלם בכל מכל כל, והנה גם הם נקראו אבות מכח יעקב, כי ברא מזכא אבא (סנהדרין ק"ד ע"א) דהא הוא היה הבכור כנ"ל, ואל תקשה מאין צדיק בארץ, כי היה כלו נשמה וכלו דבוק למעלה, והיינו אין צדיק בארץ ר"ל שהוא עדיין בארץ ולא יחטא. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (פרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, על פי מ"ש בעל עיון יעקב בפסחים (דף קי"ז ע"ב) הטעם שחותמין רק באברהם, מפני שברא מזכה אבא והוא משולש בזכותם, עיין שם. וז"ש אנכי מגן לך, שבך חותמין מגן אברהם, וק"ל והוא קצת על דרך הרמז, ולך דייקא, והבן. ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, דאין לו מובן. אך הנ"ל דהא בבחינת יעקב גם כן הוא אב לכולנו, כאמרם בכל מקום יעקב אבינו, נמצא על כרחך בבחינת יעקב היה שלם בכל השלמות שאפשר להיות בגדר אנושי, וישראל למעלה מגדר אנושי, והיינו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא גם כן פירוש נאה בעזרת ה'. והא דאמר ועם אנשים ותוכל, לפי שמצד אלהות ודאי כיון דאין בגדרו, לאו דיליה הוא רק של רבו, רק עם אנשים, היינו מצד אנושי גם כן יכלת בעצמך, ועל כן ראוי לך השפע והעזר וכלו נקרא על שמך. והכי פירושו כי שרית עם אלהים, דהיינו שהלכת למעלה מגדר המלאכים והוי כמו נחלם בם ויוכל להם שהגיע למעלה מהם, וגם עם אנשים ותוכל, ולכך ראוי להקרא שמך ישראל שמורה על זה. והיינו דאמר הקבצו ושמעו בני יעקב, שבקיבוץ כולכם אתם בני יעקב כי יש בכם כל השלמות שלי, ושמא תאמר מה לכם לשמוע דברי התעסקו זה עם זה כיון שבקיבוץ כולכם יש בכם מה שיש בי, ואף על פי כן ושמעו אל ישראל אביכם, כי זאת אין בכם, ואביכם דהכא כמו האברך הנאמר ביוסף (בראשית מא מג), וכמו שדרשו בברכות (דף ד'.) בכלאב (שמואל ב' ג ג), דהיינו אב בחכמה, וכמו בנו בעור (במדבר כד טו), בנו בנביאות כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ק"ה.). ולכך מתחילה אמר האספו בסתמא, לפי שהיה רוצה לגלות את הקץ ולזה החשקות של אדם כוסף, ולכך לא אמר ושמעו, וגם אמר האספו דמשמע שלא בדרך ציווי רק מעצמו, וגם לא פירש שום טעם על מה שראוי לשמוע, רק כשנסתלקה שכינה והסכים לומר רק דברי תורה, הוצרך לומר הקבצו דרך ציווי וגם להזהיר על השמיעה, ואמר מצד שני דברים, אחד מצד שהם בני יעקב אף שבקיבוץ הם שוים לו בבחינה ההוא, מכל מקום הם בניו והוא אביהם וחייבים בכבודו, ועוד שאף בקיבוץ אינם רק בני יעקב, ואם כן ושמעו אל ישראל אביכם, ואביכם הנ"ל הוא על המדריגה של ישראל. ונקדים עוד מה ששמעתי דאיתא בספרים כי הקנה, רומז על עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק מוציא הקול, וושט דוגמת עולם הזה ששואב כל מאכל ומשקה, וכן כתב בעקידה. והנה לכך אין מגלין במרכבה (פסחים מ"ט ע"ב), שלא יתאמצו אותן הריקים מתורה הניגלית וממצות המעשיות, לדברים הרוחניים ההם שלא בהדרגה, ומשחית נפשו הוא יעשנה, כי אין לטייל בפרד"ס קודם שימלא כרסו לחם ובשר, והיינו דקאמר ר' נחמן ור' יצחק הוי יתבי בסעודתא, היינו כמו ויאכלו וישתו הנאמר מפורש בתורה. והיינו זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא כב), ומתבודדים במחשבתם, אמר ליה ר' נחמן לר' יצחק לימא מר מלתא, שיגלה אפס קצה מהשגתו שידעו מגדולתו ית'. א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, כי הוושט צריך להיות מוקדם כי ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא ו), ללומדיהם לא נאמר כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י"ז), והיא סכנה עצומה כי בזה נלכד אחר. והנה כבר כתבתי דכינוי הסעודה הוי כמו אכילה ושתיה דקרא, ואם כן היינו כמו שכתבתי שנזדכך גם בנפש, ואז טעמו החיים האמיתים בגוף ונפש, וראו שיכול להיות להגוף חיים האמיתיים בצד השלמות, רק שהמיתה בצד החסרון. והיינו בתר דסעיד אמר עכשיו אני יודע שיעקב אבינו שהוא השלם הגמור, שעל זה מורה התואר אבינו כאמור, ודאי לא מת, לכך לא קא מקשה והאיך חנטו, כי אין כונתו לא מת מהחיות הגשמית, כי זה אינו חי לגבי השלמים, וההפרד ממנו לא נקרא מת, רק כונתו שנשאר גם הגוף חי בחיים אמיתיים ותענוגים הרוחנים, ולא יזיקהו הזיקות הגשמיות כמו אבחת חרב כי מה לו בזה, וכמו שהיה אדם יכול להביט מסוף העולם ועד סופו. אך קשה דמילתא דכדי הוא, כיון דחי בחיים אמיתיים לא היה ראוי לירא מתולעה וסרחון, א"ל מקרא אני דורש, ואם כן מתורץ הקושיא. וגם יש ראיה לדברי, דהא על ציווי החניטה כיוונתי בעזרת ה' לדעת האלשיך שפירש כדי שלא יעשוהו עבודה זרה כשיראו שאין שולט בו רימה וסרחון. ואני הוספתי נופך, דבזה הוציא מלבם גם מה שנשתרש בלבם מענינים אחרים שראו ממנו דברים פלאים, לכך הראה להם שהוא איש ולא אל כיון שנחנט כנ"ל. והיינו (ירמיה למ"ד) אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, שקאי על יעקב אבינו מדקאמר הכא ואת זרעך כמ"ש המפרשים. ומה היא היראה. ועוד הכפל. ומה שמשנה מיעקב לישראל, ומתירא לתחת. ונראה דהכי פירושו דתחת לשון שבירה, כמו שפירש רש"י (בישעיה ז' ח') (אל) יחת אפרים מעם, והיינו אל תירא יעקב, ומה היא היראה ואל תחת ישראל, שלא תשבר ותחרב הקדושה הנוראה שבך בעשאם אותך לאלקי ח"ו, כי הנני מושיעך מרחוק היינו מארץ מצרים שהוא רחוק מארץ הקדושה אשר שם שער השמים והשפעת השגחתו ית', שאגלגל סיבות שלא יהיה כך, ואם כן מיושב הקושיא וגם ראיה דמקיש הוא לבדו לזרעו, דמה זרעו בקיבוץ כולם בחיים האמיתי', אף הוא לבדו בחיים האמיתי', והיינו הדברים דלעיל והוא כפתור ופרח בס"ד. ועל פי האמור תבין המאמר (בפרשת פנחס, במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי בשני הפכים טוב ורע אין שלום, רק למי שנזדכך חומרו. והיינו פנחס הוא אליהו (פרקי דר"א פמ"ז), שקיים בגוף ונפש, ועל פי זה תבין המשכון שנטל יעקב מאליהו הוא"ו, כי כל שם יש לו וא"ו קצוות, והוא"ו מורה השלמות בכל צד, ועדיין צריך לאותו דבר שיהיה שלום ואז יוחזר לו. וכן יעקב עתה לא נשלם עדיין בחינת ישראל על מכונו שהוא גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז כז), וצריך להוא"ו כיון דיעקב מורה על הגוף כאמור, אבל כשיושלם בחינת ישראל וכולו רוחני, אין צריך לזה, וק"ל. (ועיין מ"ש בריש פרשת שמות בטעם הואוין שבקצת שבטים, על פי דברי אגרת שמואל שהוא"ו היא מקור הרחמים, עיין שם). ועתה נשים לב לפרש המקראות, ויחי יעקב, שאף יעקב חי בחיים האמיתי' היינו הגוף, ואף בארץ מצרים ארץ טמאה. ועוד יש לומר שעיקר החיות היה שם שלא היה לו שום דאגה ועצב וצער שמונע הדבקות כמו שהיה לו עד עתה, ואמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו וגו', אבל חייו של עצמו עדי עד, רק שהימים אשר צדיק בהם פעל מתו, ואמר אחר כך ויקרבו ימי ישראל למות. או בדרך הפשוט, שהימים קרבו למיתה שמתו ממנו, והימים הם העתידים, והיינו למות כמו לכלות שלא יהיה לו עוד ימים, ונקט ישראל דימים של ישראל הנעדרים ממנו הוי היזק טפי מהם והוי מיתה טפי. ועל פי זה יתפרש המדרש הנחומא ויקרבו ימי ישראל, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת. הנה תיבת אתה דייקא, ואמר בתר הכי היום קובל עליך לומר דהוא יקום, עכ"ל. והכי פירושו היום קובל עליך לומר שהוא יקום, דהיינו שהוא לבדו יקום בלי חברתך. ועוד י"ל שהיא יקום שאין מי שיעלהו. אך על זה קשה האיך שייך לקרא ימים העתידין ימי ישראל, כיון שאינם ימיו. וכן קשה בכל מקום דכתיב כהנ"ל כגון ימי דוד (מלכים א' ב א), ממה נפשך אי קאי על ימים העתידים קשה כמ"ש, ואי קאי על ימים העוברים, הא הם חיים וקיימים, כמו דכתיב (מלכים א' א א) והמלך דוד זקן בא בימים, (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים. לכך נ"ל כמ"ש דאשמועינן תוקף החיים המתחדשים קודם מותו של הצדיק, שאז דבק באור פני מלך חיים, ובסימן זה ידע שימות מהר, כמו דאיתא בספר חסידים בצדיק שבא אור על ראשו וידע שכבר קרב זמנו, לכך מצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתנבאו קודם מותן אף שלא היו נביאים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכל כך התגברות החיים היה, עד שימיו שעברו עד עתה היו קרובים למיתה נגדו, ואף שהיו גם כן חיים אמיתיים, ולא מבעיא ימי יעקב, אלא אף ימי ישראל ונקדים עוד מ"ש כי עיקר כונת יעקב שאמר אל תקברני במצרים, היה לכבוד השי"ת שלא יעשוהו עבודת אלילים, והנטפל לטובתו (ועיין מ"ש להלן במדרש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, בראשית נ ג). והנה לטעם זה לא היה צריך רק שלא לקבר בארץ ההוא, אך בארץ אחרת אף שאין רחוק כל כך כמו ארץ ישראל, ואחר כך יעלוהו ודאי עמהם מקברו כמו שעשו לכל השבטים. אך שחשקתו היה להקבר תיכף במערה עם אבותיו, וגם שיוסף יטפל בו כנודע ממנהגי הקדושים אשר בארץ המה, אך אולי פן לא יניחני פרעה, על כל פנים זה יעשה שלא יקברנו במצרים. ואם כן השבועה היתה בוא"ו המחלקת, כדי שלא יוכרח לעבור ח"ו ופרעה לא יבין, ועל ידי כך יניחנו להלוך כמו שכתבו המפרשים. והיינו שאמר אל נא תקברני במצרים שהיא העיקר בעיניו לכבוד השי"ת שלא יהיה נעבד ח"ו, ושכבתי היינו ואני ידעתי שסופי לשכב עם אבותי על דרך פירוש רש"י, אבל לא כפירוש רש"י על הגויעה, רק על השכיבה במערה שיעלוהו עמהם, אך אני מבקש יותר, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם מיד אם אפשר, וק"ל. ומה שנאמר אחר כך ויאמר אל יעקב, כי ודאי האומר אל הנראה לו אמר דהיינו בחינת יעקב, אבל הוא התחזק במדת ישראל, והיינו ויתחזק ישראל שהבחינה ההיא התחזק כדי שהברכות יתקיימו יותר. ועוד יש לפרש יותר על פי מ"ש הרמב"ן כי אצל השלמים הנשמה מחיה להגוף, היפך ממנהגו של עולם, והיינו אמרם (ברכות י' ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. והיינו ויתחזק ישראל אף שכח הטבעי אפס וכלה, חיזק בכח הנשמה ולא היה התחזקות טבעי כנ"ל, והבן.

והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך וגו'. היינו שיתן לנו השי"ת חשק ורצון לקבל ברכת החג כי באמת משפיע השי"ת תמיד כל הטובות אלא שהאדם היא משולל רצון כי כל עוד שהשפעתו ית' היא רחוקה מתפיסתו אזי נראית על האדם כמשא ועל זה הענין אמרו ז"ל (ברכות ט':) וישאלום וינצלו את מצרים אמר ר' אמי מלמד שהשאילום בע"כ איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא"ד בע"כ דישראל וכו' מ"ד בעל כרחם דישראל משום משוי אמנם בביזת הים מצינו ויסע משה את ישראל מים סוף וביארו ז"ל (מכילתא) הסיען בעל כרחם וכו' ומדוע לא היה ביזת הים על ישראל למשוי אכן כל זמן שהיו בבחינת נקודות הכסף שלא היו עדיין מפורש בתפיסתם היו נדמה עליהם למשוי מה שאין כן ביזת הים שנקרא תורי זהב וזהב מורה שכבר הכירו בתפיסתם ג"כ השפעתו ית' אזי לא היו עוד עליהם למשוי כלל ולזה בכל המועדים שאז עומד השי"ת עם הארת פנים נוכח ישראל כי כל המועדים נקראים פני ה' לפיכך אנו מתפללים אז והשיאנו וכו' היינו שינהיר בתפיסתנו ג"כ בברכת החג למען שיתעורר בנו חשק לקבל אותם. אף שאז כל הטובות המה עדיין בכלל כמו שנ"ת לעיל (ב' דפסח ענין י"ט) והמה עדיין למשא. אך עכ"ז יתן לנו השי"ת רצון וחשק ואהבה לקבל כל הטובות. כאשר רצית ואמרת לברכנו. היינו כי כל החשק המתעורר בהאדס הוא רק מזה הרצון שיש להשי"ת להשפיע כדכתיב (שמואל ב ז׳:כ״ז) כי אתה וגו' גליתה את אזן עבדך וגו' על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך. קדשנו במצותיך. קדושה היא חשק וחמימות וזהו קדשנו במצותיך שיהיו לנו חשק וחמימות בפעולת המצוה כי בזמן שפעולת המצוה הוא בלי חשק וקרירות אזי היא על האדם כמשא כמו שאמרו ז"ל (ברכות י"ז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצות שנראה להאדם שסובל מהם אבל כשפועל האדם המצות בחמימות ובחשק אזי מכיר שהמצוה סובל אותו כמו שאמרו ז"ל ארון נושא את נושאו. שבענו מטובך. היינו כי כאשר פותח השי"ת מטיבו אזי יתאחדו ביחד שביעה ורצון כי כל הטובות מזה העולם לא יתכן שיהיו שניהם ביחד כי כאשר יש שביעה אזי נפסק החשק ובעת שיש חשק עדיין אין שביעה אבל בטיבו ית' יתכן להיות שניהם ביחד. כה תברכו וגו'. מבואר בגמרא (סוטה ל"ח ) כה בעמידה כה בלה"ק. כה בעמידה היינו שימשיכו הברכות בקומה שלימה ובסדר יפה מהראש להכלי פעולה עד הרגלים וכענין שאיתא בזה"ק (תרומה קנ"ג.) לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא ולבא נטל ויהיב לכבדא ולבתר כבדא יהיב חולקא לכל אינון מקורין דלתתא כל חד וחד כדקא חזי ליה לתתא כבדא נטיל ברישא וכו' וכשהולך ההשפעה בסדר יפה מהשי"ת למוחא ומשם ללבא וכו' אזי מורה שהשי"ת עושה את האדם לכלי קיבול וכשעושה השי"ת כלי קיבול אזי ממלא אותה תיכף וזה נקרא כה בעמידה וכה בלה"ק היינו כי כל הלשונות נקראים עלגי לשון וכמו שאמרו ז"ל (שבת י"ב:) שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי משום שנמאם להם ולשון הקודש מורה שכל מערכת הבריאה מסכים להברכות וזהו כל רצונו ית' להשפיע תמיד בזה האופן שיסכימו כל מערכת הבריאה. יברכך ה'. היינו שיעשה השי"ת את ישראל בריכה וכלי קיבול להמשיך אצלם כל מיני טובות אכן על התחלת בנין הכלי יכול להתעורר קטרוג כי אחר שכבר יש כלי אין מקום עוד לקטרוג והכל מסכימים שבמקום שיש כלי שם צריכין לירד כל השפעות כדכתיב (דניאל ב׳:כ״א) יהיב חכמתא לחכימין אכן על החכמה הראשונה יכול להתעורר קטרוג מדוע אינו נותן השי"ת לאיש אחר זאת החכמה והי' הוא ג"כ כלי על זה כתיב וישמרך היינו שמראה השי"ת שמגיע להם זאת הכלי בשורת הדין כענין הבירור שמראה השי"ת על בנימין הצדיק שאיתא בגמ' (יומא י"ב) שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לגבורה היינו שיודע השי"ת אשר אפילו אם יבחר לשכון אצל שבט אחר בכל זאת לא יתרבה אצל זה השבט כ"כ תשוקה נפלאה כמו התשוקה נפלאה שיהיו אצל שבט בנימין אם יבחר לשכון אצלו ולפיכך בחר בו השי"ת מיד בהתחלה. יאר ה' פניו אליך. היינו כי בהארת פנים נכלל הכל כדאיתא בזה"ק (אדרא זוטא רצ"ד.) כל פרצופא בי אשתמודע. ויחנך. היינו כי למי שחונן השי"ת במדת חנינה אזי מוכרחים כל המתנגדים ג"כ להסכים אליו. ישא ה' פניו אליך. היינו כמבואר בגמרא (ברכות כ':) וכי לא אשא פנים לישראל וכו' הם מדקדקים על עצמם עד כזית וכו' והיא שמברר השי"ת שמגיע לישראל זה הנשיאות פנים בשורת הדין מדה במדה כי הם נושאים לו ית' גם כן פנים במעט אהבת הנותן שמראה להם מסתפקין עצמם כאילו קבלו כל הטובה בשלימות אכן על זה נתעורר לפעמים קטרוג מישראל בעצמם כי זהו דברים שבלב ומי יאמר שהישראל מסתפק בעצמו במעט אהבת הנותן בכל לבו לזה כתיב וישם לך שלום:

והשיאנו ה' אלהינו וגו'. היינו שאנו מתפללים שיעשה אותנו השי"ת כלי קיבול מחיים כלומר שיאיר לנו החיים בהגוף ובהדומם ועיקר החיים הוא המונא פי ה' כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ט) מסטרא דימינא איהי כליל ז' הבלים וכו' ולקבלייהו אמר דוד שבע קלין וכו' ועל אלין שבע אתמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכו' וכשמכיר האדם המוצא פי ה' המחי' את כל הדברים שהוא הכלל יתפשט אצלו ממילא אח"כ זה הכלל על כל הפרטים וזה החיים נמשך משורש הרצון ית' לזה אמר כאשר רצית וגו' כי ימי החג נקראים פני ה' כי בהם נתגלה מפורש הרצון ית' לזה יכולין כך להתפלל כמו שנאמר אתה וגו' גליתה את אזן עבדך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך וגו' (שמואל ב ז׳:כ״ז). קדשנו במצותיך. היינו שנעשה את המצות בחביבות ובחמימות כי מי שפועל אותם בקרירות המה עליו לעול ולמשא ומתעצל בעשיותן משא"כ כשפועל אותם בחמימות עושה אותם בזריזות ואין לו בהם שום טרחה ויגיעה כלל. ותן חלקנו בתורתך. היינו שנהי' עוסקים בתורה כמו מי שעוסק בתוך חלק שלו ולא כמו מי שעוסק בשל חלק אחרים וכאשר עוסק אדם בה כמו בתוך שלו יכול למצוא בתוך לבו כל הדברי תורה ומכיר הדברי תורה בכל מה שראו עיניו כי באורייתא ברא קב"ה עלמא ואין שום דבר שיהי' משולל דברי תורה. שבענו מטובך. היינו שעיקר השביעה שלנו יהי' מהטובת עין הניכר בהטובה ושמח נפשנו בישועתך וישועה הוא מלשון שעה היינו שיהי' ניכר איך שפונה השי"ת אצלנו וזאת ההכרה הוא עיקר שמחת הלב כדכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) שמחת לבב הולך בחליל וגו' וטהר לבנו לעבדך באמת ואמת מבואר בזה"ק (נשא קל"ג:) תרין תפיחין היינו כי אמת הוא ההיפך לגמרי משקר ולצנות ומי שהולך באמת מנהיר נגדו השי"ת את הארת רצונו בבליטה מפורשת וזאת הבליטה נקרא תרין תפיחין. כה תברכו וגו'. איתא בגמרא (סוטה ל"ט:) כה בעמידה היינו שירדו הברכות לישראל בקומה שלימה כי כאשר יש קומה אזי מנהיג הדעת שבראש את כל האברים. יברכך ה'. ומבואר בזה"ק (עקב רע"א.) ברוך הוא מלשון בריכה ואמשוכיתח ממקור עלאה כלומר שימשכו הברכות לישראל מהמקור עלאה בלי שום אמצעי ע"ד שמצינו בגמ' (סנהדרין ל"ח:) המנותא בידן אפילו פראונקא לא קיבילני' ועל זה אמר וישמרך כי לקבל מהמקור בלי שום לבוש צריכין לגודל שמירה ובלי לבוש היא עיקר הארת פנים ית' וזה יאר ה' פניו אליך וכדכתיב השיבנו האר פניך ונושעה (תהילים פ׳:כ׳):